פסק-דין בתיק ע"א 4082/07

1.       ערעור על החלטת רשם ( כב' הרשמת, השופטת ח' הורוביץ) מתאריך 11.1.2007 בתיק בש"א 12291/06.

          בהחלטה האמורה דחתה כב' הרשמת בקשת המערער להאריך לו המועד להגשת ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בחיפה בתיק 18295/04, מתאריך 9.5.2006.

2.       המשיבה היא בעלים של דירת מגורים, בת שני חדרים, המצויה ברח' סעדיה גאון 23/2 בחיפה, ובתאריך 3.5.2001 הושכרה הדירה לאמו המנוחה של המשיב, בשכירות שאינה כפופה להוראות חוק הגנת הדייר [נוסח משולב], תשל"ב - 1972.

          למרבה הצער, אמו של המבקש נפטרה בתאריך 30.11.2003, ואולם, לאחר פטירתה המבקש המשיך להחזיק בדירה ולא החזיר את ההחזקה בה לידי המשיבה.

3.       המבקש טען לזכויות בדירה לפי חוק הדיור הציבורי (זכויות רכישה), התשנ"ט - 1998, אך  המשיבה כפרה בזכותו. נוכח סירובה של המשיבה, המערער פנה לוועדה ציבורית המטפלת בעניינים שכאלה אך בקשתו נדחתה, ועל כן הגיש המערער ערר לוועדה ציבורית עליונה,  אך גם וועדה זאת דחתה את טענותיו.

4.       משלא פינה המערער את הדירה, הגישה המשיבה  תביעה בסדר דין מקוצר נגד המערער, ובה עתרה לכך שיינתן צו המחייב אותו לפנות את הדירה, וכן עתרה המשיבה לסעד כספי. המבקש הגיש בקשת רשות להתגונן מפני התביעה, וטענתו העיקרית היא, כי הוא עומד בדרישות חוק הדיור הציבורי, התשנ"ט - 1996, וזכאי להיחשב כ"דייר ממשיך" לפי החוק האמור, ועל כן אין לפנותו מהדירה.

5.       בקשת המערער לרשות להתגונן נדונה בפני כב' הרשמת ש' פומרנץ, ובהחלטתה מתאריך 25.4.2006, החליטה כב' הרשמת לדחות את הבקשה.

          בהחלטתה ציינה כב' הרשמת את העובדה, כי בחודש מאי 2001 המערער נסע לארה"ב, שם שהה עד לחודש נובמבר 2001, ואז חזר ארצה והתגורר בדירה עם אמו, שכאמור נפטרה שנתיים לאחר מכן. כב' הרשמת קבעה איפוא, כי לא התקיים התנאי החוקי, הדרוש לשם הכרתו של אדם כ"דייר ממשיך", והוא, שהטוען לזכויות "דייר ממשיך" התגורר עם האדם שהיה זכאי לרכוש את הדירה, ונפטר, במשך שלוש שנים לפחות סמוך למועד הפטירה. כמו כן קבעה כב' הרשמת פומרנץ, כי הופרכה טענת המערער, כי התגורר עם אמו בדירה כל חייו.

          בסופו של דבר החליטה כב' הרשמת פומרנץ לדחות את בקשת המערער לקבלת רשות להתגונן, וקבעה כי המשיבה זכאית לקבל פסק דין על פי כתב התביעה.

          בעקבות ההחלטה הדוחה בקשת המערער לקבלת רשות להתגונן, ניתן פסק דין נגד המערער בתאריך 9.5.2006.

6.       לא נתברר מתי בדיוק קיבל המערער את פסק הדין, ואולם, בתאריך 5.10.2006 עתר לבית משפט זה וביקש להאריך לו המועד להגשת ערעור על פסק הדין (ובכלל זה ערעור על החלטת כב' הרשמת פומרנץ). לטענת המערער, נודע לו על פסק הדין, שהומצא לידי באת כוחו הקודמת, ימים ספורים לפני פרוץ מלחמת לבנון השניה (שפרצה, כזכור בתאריך 12.7.2006). המערער טען, כי עורכת הדין שייצגה אותו בבית משפט השלום מסרה לו כי עומד לראשותו די זמן להגיש את הערעור בשל פגרת הקיץ שעמדה בפתח, אלא שבעקבות המלחמה יצא המערער לשירות מילואים לתקופה בת שלושה שבועות ולאחר מכן, כשהשתחרר משירות המילואים, פנה להשיג לעצמו יצוג משפטי.

          המערער טען איפוא, כי כל הנימוקים שלעיל מצטברים כדי "טעם מיוחד" המצדיק הארכת המועד לךהגשת הערעור.

7.       כב' הרשמת דחתה בקשת המערער להארכת המועד, ומכאן הערעור שלפני.

          בהחלטתה ציינה כב' הרשמת, כי מלחמת שלום הגליל הסתיימה עוד במהלך פגרת הקיץ (בתאריך 13.8.2007), ולאחר מכן ניתנה החלטת כב' הנשיאה בדבר הארכת מועדים גורפת עד לתאריך 15.9.2006. על כן, לא מצאה כב' הרשמת כל הצדקה לאיחור הניכר בהגשת הערעור ואף לא מצאה כל טעם מיוחד להארכת המועד. עוד הוסיפה כב' הרשמת וקבעה, כי לגופו של עניין, עולה, מטענות המערער עצמו8, כי לא התגורר עם אמו שלוש שנים לפני פטירתה, ועל כן אינו יכול להיחשב כ"דייר ממשיך".

8.       ב"כ המערער הצביעה בטיעונה על עניינים שונים לגביהם סבורה כי שכב' הרשמת טעתה בהחלטתה.

          לטענת ב"כ המערער, המערער הוטעה על ידי באת כוחו הקודמת, שלא טרחה להבהיר לו מתי קיבלה את פסק הדין שניתן בבית משפט השלום ואף לא הבהירה לו המועד האחרון להגשת הערעור. ב"כ המערער ציינה, כי קיים ריכוך בפסיקה האחרונה בנוגע להארכת מועדים, במיוחד כאשר על הפרק עומדת להכרעה שאלה שחשיבותה רבה. לטענת ב"כ המערער, אם מביאים בחשבון את תקופת המלחמה ואת הארכת המועדים הגורפת שניתנה לבעלי הדין, האיחור בהגשת הערעור לא היה איחור גדול.

          לטענת ב"כ המערער, החלטת כב' הרשמת, הדוחה בקשתו להארכת המועד, מקפחת את זכותו החוקתית לערער על פסק הדין, וכב' הרשמת ענתה בקובעה, שסיכויי ערעורו של המערער אינם גבוהים.

9.       לאחר ששקלתי טענות ב"כ הצדדים, ולרבות טענותיהם המשלימות, הנני סבור כי אין מקום להתערב בהחלטת כב' הרשמת, ולהלן אנמק טעמי.

          עד עתה לא נתברר מתי קיבלה באת כוחו הקודמת של המערער את פסק הדין, והמערער מתייחס דווקא למועד בו הוא קיבל את פסק הדין מאת באת כוחו. המועד הרלבנטי הוא כמובן המועד בו באת כוח המערער קיבלה את פסק הדין, ונראה, לפחות לכאורה, כי נוח לו למבקש להשאיר את שאלת המועד בו קיבלה באת כוחו את פסק הדין, ללא מענה.